חול.

זה מה שהיה שם. גבעות של חול צהוב מצפון ליפו, כמה שיחים, כרם עזוב שקראו לו כרם ג'באלי. אם הייתם עומדים שם בקיץ 1906 ומישהו היה אומר לכם שבעוד מאה שנה יהיו כאן מגדלי זכוכית, בתי קפה ואופנועים שמשתוללים על המדרכה – הייתם מציעים לו לשבת בצל ולשתות משהו קר.

איש אחד עמד שם ואמר בדיוק את זה. קראו לו עקיבא אריה וייס.

יהלומן שחלם בניינים

וייס נולד ב-1868 בגרודנו, גדל בלודז', ולמד מאביו את מקצוע הצורפות. הוא סחר ביהלומים ובאבנים יקרות. טוב, "סחר" – זאת הייתה הפרנסה. האהבה הייתה אדריכלות. הוא לימד את עצמו שרטוט ולמד תכנון ערים בקורסים בהתכתבות. בהתכתבות! בלי מרצה, בלי סרטון, בלי אף אחד להתייעץ איתו.

ב-1904 מת הרצל. וייס קרא את "אלטנוילנד", הרומן שבו הרצל מתאר עיר יהודית עם רחובות רחבים ומים זורמים, והחליט שהוא לא מתכוון לחכות שמישהו אחר יבנה אותה.

הבוקר שבו ירד מהאונייה

ליפו של 1906 לא היה רציף שאונייה גדולה יכולה להיצמד אליו. הספינות עגנו רחוק, סבלים חתרו אליהן בסירות עץ, והנוסעים ירדו אל הסירות עם המזוודות, מעל הגלים. ככה הגיע וייס, עם אשתו אווה שרה ועם ששת ילדיהם.

ומכאן הסיפור שמספרים בתל אביב עד היום: בבוקר הוא ירד מהאונייה, ובערב כבר עמד מול אסיפה של יהודי יפו ודיבר. (אולי זה לא היה בדיוק אותו יום. תנו לסיפור את החופש שלו, הוא מגיע לו.)

מה שהציע שם נשמע אז כמו הזיה: שחבורה של משפחות תקנה יחד קרקע גדולה ותבנה עליה עיר. לא בית ועוד בית ועוד בית, כמו שצמחו נווה צדק ונווה שלום, אלא עיר שמתכננים אותה לפני שמניחים בה אבן אחת. רחובות ישרים. מים בצינורות. ביוב. בית ספר.

יהודי יפו, שגרו בשכירות בסמטאות צפופות ושילמו כל שנה יותר, הצביעו בעד. כך נולדה אגודת "אחוזת בית", ווייס עמד בראש ועדת הניהול שלה.

"ניו יורק הארץ-ישראלית"

בתוכנית שכתב לחברי האגודה הוא השווה את העיר שטרם נבנתה לניו יורק. ניו יורק היא השער לאמריקה, כתב, והעיר החדשה תהיה "בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ-ישראלית".

תחשבו רגע על גודל החוצפה. אין עדיין רחוב אחד. אין בית אחד. יש חול, ויש שישים משפחות שגייסו מאה אלף פרנק, והקרן הקיימת שהלוותה עוד שלוש מאות אלף. והאיש מדבר על ניו יורק.

הקרקע נקנתה על שמו של הבנקאי ההולנדי יעקובוס כאהן, כי החוק העות'מאני הקשה על יהודים זרים לרשום אדמה על שמם, ושטר הקניין הגיע באוגוסט 1908.

צדפים על החול

11 באפריל 1909. המשפחות מתאספות על הדיונה. וייס מביא איתו צדפים שאסף על שפת הים – על הלבנים כתב את שמות המשפחות, על הכהים את מספרי המגרשים. ילד שולף צדף מכאן וצדף משם, וככה מחלקים עיר.

הצלם אברהם סוסקין עמד שם וצילם. גברים בחליפות וכובעים, נשים בשמלות ארוכות, כולם עומדים על חול בלי עץ אחד מסביב, מסתכלים אל המצלמה. אף אחד מהם לא ידע באותו רגע שהוא מצטלם לתוך ספרי הלימוד של כל מי שיבוא אחריו.

השם הגיע מתוך ספר

במאי 1909 התחילו ליישר את החול. בינואר 1910 כבר גרו שם המשפחות הראשונות, ובאותו חורף עמדו בשכונה כשישים בתים. ובמאי 1910 הציע מנחם שיינקין להחליף את השם "אחוזת בית" בשם אחר – "תל אביב", השם שבחר נחום סוקולוב כשתרגם את "אלטנוילנד" לעברית.

הספר שהביא את וייס לכאן נתן לעיר את שמה. לא רע לספר אחד.

באותה שנה עזב וייס את הוועד. הוא רצה לקחת עוד הלוואות ולהמשיך לבנות בקצב, חבריו פחדו מהחובות, והוא קם והלך. המשיך לבד: תכנן בניינים, הקים את קולנוע עדן, ייבא ציוד צילום מחברת פאתה וצילם סרטים על הארץ כדי לשכנע יהודים לעלות, וב-1937 ייסד את מועדון היהלומנים – הבורסה הראשונה ליהלומים כאן.

מה שנשאר ממנו

וייס מת ב-1947, שנה לפני שקמה המדינה, ונקבר בטרומפלדור. הבית שלו ברחוב הרצל 2 עדיין עומד, ועל הקיר שלט: "יוזם ומייסד אחוזת בית – תל אביב".

לכו פעם לפינת הרצל ורוטשילד ועמדו שם דקה. מגדלים, קפה, קורקינטים, מישהו צועק במכשיר. ובמקום שבו עמדה הגימנסיה "הרצליה" עומד היום מגדל שלום.

מתחת לכל זה, סנטימטרים ספורים מתחת לאספלט, עדיין יש חול. וייס ראה אותו ראשון, והסתכל עליו הפוך מכולם.